Post of war

לחברי הישראלים התרגום בהמשך הדף

I wanted to!

I really wanted to write about the wonderful summer I had At " LBMC" summer camp in PA, USA,
To write about all my experiences, the people, and the  happy moments

But the reality here is, "a little" different.

I want to share Something with you: Listen to our radio:

– Link –

The Hebrew words that  interfere with the song reports that the "red  alarms " have been heard  in  Israeli settlements.
This is how our music sounded like these days.

When I sat down to write this post, I suddenly realized, it suddenly hit me.
That this is my second war.

No! My mistake! This is the third! Third War I am experiencing in my life time and I am 24 years old…

At the first war I was three years old. At the time we lived in Haifa,

I remember being in a room with my sister, we slept in the same room and the parents' room was next door.
I remember hearing the sound of the siren and I stayed in bed (because when you're three years old if you sleep in a warm and a safe bed you do not really care). I remember my parents woke me up and took me by the hands to their room, they put the "bardas mask" on me (gas mask for toddlers) and pinned me to the closet door (because it is a protected area). I remember sitting there and I saw my mother sitting on the floor under the sealed window (Protection against penetration of toxic gases) and hugs my sister.

Personal confession:  At Israel every year we mark the Holocaust Remembrance Day and Memorial Day for those who fell in Israel's wars. At these days we stand silently to the sound of a siren.

In my childhood memory I always remember that I had to wake up in order to stand to the Sound of siren.

Many years passed (much more than I like to admit) until I realized that the "Siren"
I woke up to when I was a little girl was actually the sound of the alarm.

The years went by and I grew up, and there I was old enough to join the army.
The year was 2006, it was summer and "the Pirates of the Caribbean 2" was  just released to the cinemas, I remember me and my friends going to the cinema in the early evening when  at  the early morning missiles were fired to the Israel's northern side.

But we still did not fully understand the meaning and the severity of the situation …
When we got to the cinema I told my friend: "I hope that it would be a good movie and and I hope that no missile will fall on us huh?" So I said giggling (at the previous war a missile Crashed on the mall where the movie was screened)

the movie started and I had a feeling that something was going to happened.

All of us have this terrible feeling sometimes.
At the movie break I went to my friend and I told her that I probably made myself nervous when I said what I said before.
We went back to watch the movie,

The movie was great! We had just got to the part where Elizabeth kisses Jack and William just saw it and a black screen!

Black screen?? I immediately realized what was happening. I was right, my feelings will never disappoint me.
We were told that the alarm sounded and we need to evacuate the mall.
We went out and returned home.
It was the first day that Haifa was bombed and it was also the day that the Soldiers  kidnapping was announced! It was a shock. It suddenly happened in the present and it wasn't something that happened in the past.

And I remember! I remember waiting to my recruitment day , I remember my need to help, to contribute in some way, although I know that even  When I will join the army I still cannot do much. (Because I'm new …)

It's this desire. This sense of mission! The Sense of mission that pushes you forward
and the desire to help, your family, your friends, your love, your relatives,

Your people, your country!

For me, joining the army is not an Obligation, it's a Privilege!

My friends around the world please understand:

People join the army in order to contribute to their country  , not in order to kill!

Towards the end of 2006 I joined the army.
I did my service and I signed a few months more.
And here again,  (2008) things began to warm up and "oferet yetzoka" Operation began.
the South was bombed again Suffering from hundreds of missiles every day, and people running to get shelter.

The time past and it was over.

Again the years went by and I grew up. (I struggle with myself not to write: grows old!)
2012 arrived and again as if nothing has changed.
Is that so?
It's all happening all over again,

The rockets fired from Gaza, the sounds of "red alerts" in many localities in Israel, and the people that gets hurt.

Because of a terrible habit, it took a long time for the penny to drop

To wake up and understand the severity of the situation.
I had reached the point where I say: "Yes, do not worry every day the media says war begins" until I woke up and realized that now it's for real ,  it's  been a while …
Have I become cynical?
No. The answer is that I got used to the situation. I got used to the reality that every few years my country is at war.
For me it has been a series of a "logical", events.

 And here is where I live…

I will never! I will never want to live and raise my family in another country!
So yeah, some sort of Embassy and \ or work abroad for a few years are an option indeed
But one thing I know for sure, once I start my own family  I do this in Israel!
I will raise them in Israel!  My children will not be educated elsewhere!

Call me crazy, call me "med woman" and say that I'm not normal
But I know I'm here and this is my country !

The words: 'I have no other Country' are not spoken because lack of choice, but out of choice!

This is my country this is my pride and this is where I live!!!

to my friends from around the world I say:
I cannot wait for things to calm down here and I'll call you to invite you to visit me in Israel.
To see with me the beautiful landscapes, the beaches and the amazing sunsets.
To smell the smells of the market, the sea, the falafel and the coffee.
To taste the hummus, the fruits, the vegetables and other dishes.
To hear the sound of Israeli music.
And to feel! To feel the warmth of the people of Israel surrounding you.

And, above all,:  to know.

Know that Israel is not just the name of a country that once in a while is at war,
Israel is an incredible land and in a days of peace, you'll be  fool to miss it!


רציתי !

באמת שרציתי לכתוב על הקיץ הנפלא שהיה לי במחנה הקיץ LBMC  שבארה"ב,

על כל  החוויות , האנשים , הרגעים השמחים.

אבל מה לעשות שהמציאות פה "קצת" שונה.

אני רוצה לשתף אתכם בפרט קטן ולכאורה פשוט : הקשיבו לרדיו שלנו :


הדיבורים באמצע השיר מדווחים על אזעקות "צבע אדום" ביישובים בישראל

וכך נשמעת המוזיקה שלנו בימים אלו

ויודעים מה? שאלו יהיו הצרות שלנו…

כשניגשתי לכתוב את הפוסט הזה , הבנתי , פתאום זה היכה בי.

זו המלחמה השנייה שלי

לא! טעות שלי! זו השלישית ! המלחמה השלישית שאני חווה בחיי , ואני בת 24…

במלחמה הראשונה הייתי בת שלוש , בזמנו גרנו בחיפה , אני זוכרת שהייתי בחדר עם אחותי . בזמנו אנחנו ישנו  באותו החדר והחדר של ההורים צמוד לחדר שלנו .

אני זוכרת ששמעתי את קול האזעקה והתנמנמתי לי במיטה (כי כשאת בת שלוש במיטה חמה ומוגנת לא ממש מפריע לך). אני זוכרת את ההורים מעירים אותי ולוקחים אותי בידיים לחדר שלהם , הם שמו עלי את הברדס (מסכת אב"כ לפעוטות) והצמידו אותי לדלת הארון . אני זוכרת  שישבתי שם וראיתי את אמא יושבת על הרצפה מתחת לחלון האטום ומחבקת את אחותי .

וידוי אישי:  בישראל אנחנו מציינים מדי שנה את יום הזיכרון לשואה ויום הזיכרון לנופלי מלחמות ישראל  בימים האלה אנחנו עומדים דומיה בצפירה ( קול השופר )

בזכרוני תמיד היה לי הזיכרון שבילדותי הייתי צריכה לקום מהשינה בכדי לעמוד לצפירה

חלפו הרבה שנים (הרבה יותר ממה שאני רוצה להודות) עד שהבנתי שה"צפירה" שקמתי אלייה כשעוד הייתי פעוטה הייתה בעצם אזעקה.

השנים עברו ואני גדלתי , והנה הגעתי לגיל שבו מתגייסים לצבא .

השנה הייתה 2006 , זה היה קיץ ו "שודדי הקאריביים 2" בדיוק יצא לקולנוע , אני זוכרת אותי ואת חברותיי נכנסות לבית הקולנוע בשעות הערב המוקדמות כאשר מוקדם יותר בבוקר כבר נורו טילים לצפון , אך עוד לא הבנו כולנו את גודל המשמעות וחומרת המצב…

כשהגענו לקולנוע אמרתי לחברתי: "רק שהטילים לא ימשיכו ויגיעו לפה הא?" (במלחמה הקודמת נפל טיל בדיוק בקניון בו הוקרן הסרט) אנחנו נכנסות לסרט וכל הזמן יש לי תחושה שמשהו עומד להתרחש.

לכל אחד מאיתנו קרה לפחות פעם בחייו שהייתה לו את התחושה הנוראית הזו.

כשיצאנו להפסקה בסרט ניגשתי לחברתי ואמרתי לה שכנראה אני קצת הלחצתי את עצמי כשאמרתי את מה שאמרתי מקודם.

נגמרה ההפסקה וחזרנו לאולם לראות את הסרט,

הסרט היה נהדר ! בדיוק הגענו לקטע שבו אליזבת מנשקת את ג'ק וויליאם בדיוק רואה את זה ו מסך שחור !

מסך שחור??  מייד הבנתי מה קורה . צדקתי , התחושות שלי לעולם לא מאכזבות אותי .

הסדרנית של הקולנוע עלתה לבמה ואמרה שנשמעה אזעקה ומפנים את הקניון.

יצאנו החוצה ובהמולה גדולה התפזרנו כל אחת לביתה.

זה היה היום הראשון שבו חיפה הופגזה וזה גם היה היום שבו הודיעו על חטיפת החיילים

חיילים נחטפו! זה היה שוק. זה פתאום קרה בהווה ולא משהו שקרה בעבר.

ואני זוכרת ! אני זוכרת שחיכיתי כל כך ליום הגיוס שלי , אני זוכרת את הצורך שלי לעזור, לתרום בצורה כלשהי , אף שאני יודעת כי אפילו כשאתגייס אני עוד לא אוכל לעשות הרבה.

זה הרצון הזה . זו תחושת השליחות! תחושת השליחות שדוחפת קדימה והרצון לעזור למשפחתך , לחברייך, לאוהבייך, לקרובייך, לעם שלך , לאנשים שלך !

מבחינתי להתגייס לצה"ל זו לא חובה, זוהי זכות !

חברי מהעולם (ומהארץ גם) אנא הבינו:

 אנשים מתגייסים לצבא בכדי לתרום לארצם, לא בכדי להרוג!

והנה לקראת סוף 2006 התגייסתי לצה"ל.

עשיתי את שירות החובה שלי וחתמתי כמה חודשי קבע

והנה שוב התחילו הדברים בארץ להתחמם והתחיל מבצע עופרת יצוקה

שוב הדרום מופגז במאות טילים כל יום , ואנשים רצים למקלט  ומחזיקים חזק בחיים

ולאחר תקופה קצרה ( אך קשה) זה נגמר.

ושוב חלפו להם השנים ובהן גדלתי . (אני נאבקת עם עצמי שלא לרשום הזדקנתי!)

והגיעה שנת 2012  ושוב כאילו דבר לא השתנה. האומנם?

הנה הכל קורה שוב , הכל חוזר חלילה,  הטילים נורים שוב מעזה , נשמעת אזעקת צבע אדום ביישובים רבים בישראל , אנשים נפגעים , ומרוב הרגל נוראי , לקח לי הרבה זמן להתעורר ולהבין את חומרת המצב . כבר הגעתי לנקודה שבה אני אומרת: "כן, אל תדאגו כל יום התקשורת אומרת שמתחילה מלחמה…" ו " נו זה כל הזמן ככה " עד שפתאום התעוררתי והבנתי שלא, עבר קצת זמן…

האם הפכתי צינית? האם נהייתי בעלת ביטחון ?

לא. התשובה היא  שאני התרגלתי . התרגלתי למציאות שבה פעם בכל כמה זמן יהיה מצב שבו המדינה במלחמה . בשבילי זה כבר רצף אירועים "הגיוני" , ופה אני חיה…

ולעולם ! לעולם לא ארצה לגור ולהקים את משפחתי בארץ אחרת!

אז כן , שליחות מסויימת ו\או עבודה בחו"ל לכמה שנים אכן קורצת לי והיא אכן אופציה

אך דבר אחד אני יודעת בוודאות , ברגע שאני מתחילה מישפחה משלי אני עושה זאת בארץ!

הילדים שלי לא יתחנכו במקום אחר מישראל!

תקראו לי משוגעת, תקראו לי "אישה רעה" תגידו שאני לא נורמאלית ושהמחשבה שלי שגוייה

אבל אני יודעת שאני פה ושזו המדינה שלי ושהמילים: 'אין לי ארץ אחרת' הן לא מילים שנאמרות מחוסר ברירה, כי אם מבחירה ! זו הארץ שלי זו גאוותי וכאן אני חיה!

לחברי מסביב לעולם אני אומרת:

אני כבר לא יכולה לחכות שהמצב כאן ירגע ואני אוכל לצלצל אלייכם ולהזמינכם לבקר אותי בארץ ישראל.

לראות איתי את הנופים היפים , החופים והשקיעות המדהימות .

להריח את ריחות השוק, הים, הפלאפל והקפה.

לטעום איתי את  החומוס , הפירות ,הירקות ושאר תבשילים מטוב הארץ.

לשמוע את צלילי המוזיקה הישראלית.

ולהרגיש ! להרגיש את החום של אנשי ישראל עוטף אתכם.

ומעל לכל , לדעת.

לדעת כי ישראל זה לא סתם שם של ארץ שפעם בכמה זמן יש בה מלחמה,

ישראל היא ארץ מדהימה שבימים של שלווה, טיפש מי שיחמיץ אותה !

שלכם uvula

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “Post of war

  1. אחלה פוסט!
    באמת קורה לאור המצב לכתוב משהו קצת שונה… אני גם ילידת הצפון ובתור ילדה זוכרת שזה היה משהו מאוד נורמלי לפעמים לא ללכת לביה"ס כי נופלים קטיושות, איזה יופי יום חופש..
    וכשנפלה הקטיושה הראשונה בנהריה שסימלה את תחילת המלחמה אני אפילו לא הגבתי כי ככה זה בשגרה מי ידע שזה יתפתח למלחמה.

    אני שמה לב באמת שאם הזמן נעשינו טיפה אדישים למצב, אבל לפי דעתי זהו מנגנון ההגנה האנושי, אם כל הזמן נחיה בפחד לא נרצה לחיות פה. זה קצת עצוב אבל זה כל מה שיש לנו אף אחד לא מציע לנו מדינה אחרת!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של

אתה מגיב באמצעות חשבון שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )


מתחבר ל-%s